מחאת המילואימניקים. עם היעלמות רוח ההקרבה בחברה הישראלית חל כרסום עמוק ברצונם של אזרחי המדינה לשרת בצבא. תרבות הפנאי חידדה את ההבדל בין השירות לבין החיים ההדוניסטים שבאזרחות, ויצרה אצל הפרט קושי פסיכולוגי לשרת את המדינה.
גם היום מערכת החינוך הישראלית מנסה להפנים אצל התלמידים מסרים שידרבנו אותם להמשיך ולהילחם בשדה הקרב, אך כוחות השוק כבר הפחיתו מכוחה ומעוצמתה של מערכת זו. כוחות השוק שאבו את בית הספר למשחקי הכוח הקפיטליסטיים, ובכך פגמו ביכולת הצבא לגייס תלמידים לשרת בתפקידים צבאיים קרביים, ולהמשיך במסורת הצה"לית של טיפוח כוח אדם לוחם ואיכותי.
כיום לאזרחים רבים בארץ אין כל מחויבות חברתית, וחלקם אף אינם ממלאים את החובות המוטלות על אזרח המדינה, כמו שירות בצבא. משום כך המשרתים במילואים, בעיקר הלוחמים, חשים שהם לבד במערכה. הממשלה אינה משפיעה כלל על מעמדם החברתי הנתון בירידה מתמדת, והדבר מתבטא בין השאר בפיטוריהם על ידי מעסיקים שונים שמעמידים את שיקוליהם העסקיים על פני כל מחויבות חברתית.
יתרה מזו, הבעיות הביטחוניות המעיקות על המדינה הניעו את הממשלה להגדיל את מספר ימי המילואים למשרתים הקרביים, שבלאו הכי נושאים בנטל השירות, אולם הרעיון נפל עקב התנגדות גורפת מצד המילואימניקים שמתחו ביקורת נוקבת על כך (2003). עובדה זו מוכיחה עד כמה תש כוחם הנפשי לעמוד בנטל המילואים, ועד כמה חל פיחות במחויבותם לשרת בצבא, שכיום רק "הפראיירים" משרתים בו.
לנוכח מצב זה, דאגו השלטון ואמצעי התקשורת לכנות את מלחמת לבנון השנייה "מלחמת אין ברירה" ו"מלחמת קיום". הודות להופעתם של מעצבי המדיניות באמצעי התקשורת הפכו שני גורמים אלה את המלחמה ללגיטימית, ומנעו התנגדויות למלחמה בקרב הציבור ובקרב המילואימניקים. הדבר הקל מאוד על השלטון את גיוס חיילי המילואים למלחמה.
עם זאת, ככל שהחברה הישראלית תסתגל למצב ביטחוני משברי ותשלים עמו (כמו בשנות האינתיפאדה השנייה), תחריף בעיית האזרחים שאינם מעוניינים לשרת בצבא.
קטע זה כמו יתר הקטעים בספר עברו עריכה לשונית שלי. חלק מתפקידיו של הסופר הוא לעבור פעם אחר פעם אחרי החומר שכתב ולשנות, להוסיף, למחוק ולשדרג.
ניר שגב - עורך לשוני וסופר צללים
